מעיין חיים ניקוי יבש בע"מ ואח' נ' עבדאללה ואח'

פסק דין

מבוא

לפני תביעה ותביעה שכנגד שהגישו הצדדים זה נגד זה. עניינן של התביעות הינו עסקה שנכרתה בין הצדדים בשנת 2008: התובעת, שבבעלותה רשת של מכבסות, מכרה לנתבע את סניף המכבסה שבקיבוץ בית השיטה וכן משאית שבבעלותה.

המחלוקת בין הצדדים היא זו:

התובעת טוענת כי ההסכם המחייב בין הצדדים הוא הסכם שנחתם ביום 16.9.2008 ולפיו היה על הנתבע לשלם לה סך של 280,000 ₪ + מע"מ (סה"כ 323,400 ₪). הנתבע שילם לתובעת, בתשלומים שבוצעו במועדים שונים, סך כולל של 282,400 ועל כן הוא נותר חייב לה סך של 41,000 ₪ (במונחי קרן).

הנתבע טוען, מנגד, כי ההסכם המחייב בין הצדדים הוא הסכם שנחתם מאוחר יותר, ביום 28.9.2008, ולפיו היה עליו לשלם לתובעת סך של 231,000 ₪ בלבד (כולל מע"מ). הנתבע שילם לתובעת, על פי טענתה, סך של 282,400, משמע – הוא שילם ביתר סך של 51,400 ₪ שאת השבתם הוא תובע בתביעה שכנגד. עוד טוען הנתבע כי התובעת הטעתה אותו בכך שמכרה לו ציוד שכלל איננו בבעלותה, עשקה אותו וניצלה את מצוקתו וחוסר ניסיונו. משהבין זאת הנתבע, הוא דרש את ביטול העסקה והשבת מלוא הסכומים ששילם לתובעת. כתוצאה ממעשי התובעת הוא נחל הפסדים כספיים כבדים ואיבד את כל כספו.

מהו ההסכם המחייב את הצדדים?

מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט עולה, כי בין הצדדים אכן נחתמו שני הסכמים: האחד – הסכם מיום 16.9.2008 – הוא ההסכם עליו נסמכת התובעת (להלן "ההסכם הראשון"), והשני – הסכם מיום 28.9.2008 – הוא ההסכם עליו נסמך הנתבע (להלן "ההסכם השני").

כותרת שני ההסכמים זהה ("חוזה וזכרון דברים") וכך גם כל פרטי העסקה, למעט הבדל מהותי אחד הנוגע לסכום העסקה: בעוד שעל פי ההסכם הראשון היה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 280,000 ₪ + מע"מ, באופן שתשולם תחילה מקדמה על סך של 100,000, הרי שעל פי ההסכם השני היה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 231,000 ₪ כולל מע"מ באופן הבא: מקדמה על סך של 100,000 ₪ עם חתימת החוזה והיתרה בסך 131,000 ₪ עד ליום 25.10.2008. פרט להבדל זה, קיים גם שוני לגבי מועד החפיפה שעל התובעת לבצע לנתבע - חודש ספטמבר על פי ההסכם הראשון, לעומת חודש אוקטובר על פי ההסכם השני.

יש להכריע, אפוא, בין טענות הצדדים בכל הנוגע לשאלה מהו ההסכם המחייב מבין השניים.

בעניין זה, יש להתייחס, תחילה, לטענת הנתבע ולפיה הוא איננו חתום לצד רישום הסכומים בהסכם הראשון, רישום שנעשה בכתב יד על ידי מנהל התובעת. הריני דוחה טענה זו. מעיון בהסכם הראשון עולה, כי חתימת הנתבע מצויה הן בתחתית העמוד הראשון להסכם, הן בתחתית העמוד השני להסכם והן מעל לחתימת התובעת אשר מופיעה לצד הרישום שנעשה בכתב יד באשר לסכומים ולתשלומים. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם אכן אלה חתימותיו והוא אישר זאת (ראה עמ' 13 שורות 9-11 לפרוטוקול).

עתה, על מנת להתחקות אחר כוונת הצדדים, יש לבחון מהי הסיבה שהביאה את הצדדים לחתום על שני הסכמים, בטווח של פחות משבועיים, כאשר מחיר העסקה הוא המבדיל בין השניים.

מעיון בכתב ההגנה, בתביעה שכנגד ובתצהיר עדותו הראשית של הנתבע עולה, כי הנתבע לא סיפק כל הסבר שהוא לכך שנחתמו בין הצדדים, בזה אחר זה, שני הסכמים שונים, כשהמחיר שסוכם בהסכם השני נמוך יותר. הנתבע רק טען כי הצדדים ניהלו מו"מ קדחתני, החליפו מסמכים וחתמו על זכרון דברים (הוא ההסכם הראשון) וביום 28.9.08 חתמו על "חוזה וזכרון דברים סופיים" (הוא ההסכם השני).

בחקירתו הנגדית בבית המשפט (עמ' 15 שורות 18-24 לפרוטוקול), נשאל הנתבע, ברחל בתך הקטנה, מדוע חתמו הצדדים על שני הסכמים. כך השיב הנתבע:

" כי יש חוזה בהתחלה עשינו ואז שהתחיל הבלאגן וידעתי עם מי התעסקתי ואיזה לקוחות ברחו לי והיתה הסכמה שהם יברחו לשותף שלו שהיה, כנראה שזה היה בהסכמה שהם יברחו לשותף שהיה לו שפתח מכבסה ליד, לא יכולתי להתמודד עם זה מחזור חודשי של 28,000 ש"ח ויהיו לי הוצאות חודשיות בסך של 100,000 ₪, אמרתי לו כך וכך, הוא אמר לי לבוא לעשות חוזה חדש על 200,000 ₪, את ההפרש הזה שיחזיר לי, במקביל הוא תבע אותי..."

טענות אלה של הנתבע, לא נשמעו מפיו לא בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד ולא בתצהיר העדות הראשית שהגיש לבית המשפט ולו מן הטעם הזה, אין לקבלן.

גם לגופו של עניין, אינני מקבלת הסבר זה של הנתבע. מדובר בטענות בעלמא, בדבר "בלאגן" שהתברר לנתבע ו"לקוחות שברחו", טענות שלא פורטו כדבעי על ידי הנתבע ולא נתתי בהן כל אמון. יתר על כן, מדובר בשני חוזים שנחתמו בהפרש של 12 ימים האחד מן השני. הטענה שבפרק זמן כה קצר, גם יתברר לנתבע שיש "בלאגן" (שלא הובהר מהו), ושברחו לקוחות (שלא הובהר מיהם ולאן ברחו) והוא גם יבוא בטרוניה על כך לתובעת (דבר שלא הובאה לגביו כל ראיה), גם ישכנע את התובעת שמגיעה לו הפחתה במחיר העסקה וגם יביא את הצדדים לחתימה על הסכם חדש, איננה מתקבלת על הדעת.

יתרה מכך, אם כך היו פני הדברים, ואכן ההסכם השני בא במקום ההסכם הראשון וביטל אותו, היה מקום לצפות שבהסכם השני הדבר יצוין במפורש, דבר שלא נעשה.

לעומת הנתבע, שלא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לכך שהצדדים חתמו בזה אחר זה על שני ההסכמים, התובעת סיפקה הסבר משכנע בעניין. על פי טענתה, כפי שהועלתה כבר בכתב ההגנה לתביעה שכנגד ובתצהיר העדות הראשית שהגיש בעליה של התובעת ומנהלה, ההסכם השני נחתם ביוזמתו ולבקשתו של הנתבע, אשר ביקש להפחית את דמי התיווך שהיה על הצדדים לשלם למתווך שתיווך בעסקה (אדם בשם משה איל), ושנקבעו כנגזרת מסכום ההסכם. מועדי התשלום שנקבעו בהסכם השני היו גם הם פיקטיביים, כאשר צוין שם שבמועד החתימה (28.9.2008) תשולם מקדמה בסך של 100,000 ₪ והיתרה תשולם עד ליום 25.10.2008, כשבפועל, במועד החתימה על ההסכם השני הנתבע כבר שילם לתובעת סך של 263,400 ₪ (על פי הפירוט המופיע בתצהיר).

המצהיר מטעם התובעת לא נחקר בחקירתו הנגדית על טענתו זו והיא לא נסתרה. הטענה אף מקבלת חיזוק מעדותו של הנתבע, אשר אישר כי העסקה בין הצדדים נכרתה בתיווכו של המתווך משה איל וכי הוא שילם למתווך דמי תיווך (עמ' 12 שורה 30- עמ' 13 שורה 8 לפרוטוקול).